הסיפור האישי שלי

בשנת 2008 אובחנתי כאישה עם הפרעות קשב וריכוז.
אני מומחית לנושא וחודשים אחדים לפני שאובחנתי, התחילו לרדת לי האסימונים אחד לאחד, כמו טיפות בעירוי היורדות אחת אחת וחודרות לאיטן לתוך הוריד.
בהתחלה חשבתי שכל האנשים בעולם מתפקדים כמוני (רק שאני יותר "דפוקה").
אחר כך חשבתי טוב, יש לי תסמין אחד או שניים זה לא עושה אותי עם הפרעות קשב. אבל עוד תסמין חלחל ועוד אחד……….. והלכתי לעשות אבחון.
לדעתי הייתי ילדה היפראקטיבית, אך מרוב פחד מהמורים בבית ספר יסודי, לא זזתי מהכיסא.
אבל בהפסקות ואחר הצהריים הייתי קורעת את החצר.
תום בוי בשמלת מלמלה.
לבושה יום יום בשמלה (ומכנסי התעמלות מתחת, שלא יראו)
לו ידעתם כמה צעקות (ומכות) חטפתי מאמא שלי כשהייתי מגיעה הביתה מלוכלכת אחרי שאספתי את כל האבק מהעצים עליהם טיפסתי ומהכבישים והאדמה עליהם נפלתי ומכל הברזלים שעליהם התגלגלתי………….
אבל אז לא ידעתי ואף אחד לא ידע. רק חשבתי וכולם חשבו שאני ילדה רעה, ועצלנית, וטיפשה, ואם כבר כל המגרעות האלה, אז גם שמנה, ומכוערת, ולא יוצלחית, ולא אהובה על ידי אף אחד…….
את בית הספר היסודי צלחתי בהצלחה יחסית. תלמידה בסדר.
בתיכון הייתי תת משיגה.
בקושי צלחתי את הבגרות עם ממוצע 62.5 במגמה ספרותית.
אף פעם לא הכנתי שיעורי בית.
לא למדתי למבחנים וכמובן שנכשלתי. לעיתים נדירות הוצאתי ציונים בין 60- ל- 70 וזה היה רק מקרה. הרי, להזכירכם, לא ידעתי כלום והייתי טיפשה.
פעם כשלמדתי למבחן השקעתי הרבה בלמידה, ואפילו לימדתי חברה למבחן, היא קיבלה 95 ואני רק 75. עם הישג כזה, אחרי שהשקעתי כל כך הרבה, לא היה טעם להתאמץ יותר.
הרגשתי אשמה ועצלנית, דווקא רציתי לעשות שיעורים, רציתי ללמוד קצת לקראת מבחנים, לפחות לא להיכשל, ולא יכולתי.
פעם פניתי ליועצת בית הספר (הייתה פונקציה כזו – המורה לפילוסופיה – שהיה לה תפקיד בלי "בשר"). סיפרתי לה שאני רוצה להכין שיעורים ולא מצליחה. סיפרתי, שכל יום, כשאני חוזרת מבית הספר, במקום לעשות שיעורים, אני מניחה את התיק והולכת לבלות עם חברות וחברים. היא הסתכלה עלי בבוז תהומי ושלחה אותי מעליה.
וחוץ מלימודים היו קשיים נוספים.
דחיתי דברים.
היו לי כעסים גדולים.
כמעט שלא דיברתי ותקשרתי עם אמא שלי
עישנתי כבר בגיל 16…………
הייתי כישלון
ונחשבתי ככישלון בעיני עצמי ובעיני אמא שלי (אבי נפטר הרבה לפני כן, אבל אם היה חי, היה מכריח אותי לצאת לעבוד במקום לבזבז את זמני בבית הספר) ובטח ובטח בעיני כל המורים שלי. ככה בגרתי בתחושה שאני טיפשה ושאין לי כל ערך.
אחרי שעברתי תהליך עם פסיכולגית, הלכתי ללמוד בסמינר למורים. בחרתי את זה כי התחושה שלי הייתה שאולי שם יש סיכוי כל שהוא שלא אכשל.
מיד בלטתי בסמינר ליד כל העמיתים שלי בכיתה. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות ואחר כך גם תואר שני בהצטיינות.
כדי ללמוד לתואר ראשון ושני השקעתי אנרגיות מטורפות.
באותה תקופה, כשישבתי ללמוד, הייתי חייבת לקום מהכיסא בערך כל 10 דקות. למקרר, להכין לעצמי קפה, סתם עברתי ליד הטלוויזיה. וכשהייתי חוזרת לשולחן ללמוד, בזבזתי עוד דקות כדי לחזור להיזכר היכן הייתי ומה כבר קראתי או כתבתי.
אז, אם כל אחד היה צריך להשקיע שעה בקריאת מאמר אני הייתי צריכה להשקיע עשר שעות לפחות!!!!!!!!!!!!!
אבל לא ידעתי שאני "מופרעת קשב" (מטבע לשון שביתי הטביעה), חשבתי שזה הסגנון שלי.
והתמודדתי בכוחות אדירים.
כיום אני ד"ר לפסיכולוגיה.
מרצה בטכניון ביחידה ללימודי חוץ, מכשירה מאמנים עם התמחות להפרעות קשב.
מנהלת משאבי אנוש ויועצת ארגונית.
בעברי, מורה מחנכת ומדריכה ומטפלת בחינוך הבלתי פורמאלי לילדי בית ספר יסודי.
נשואה, אמא לשלושה ילדים בוגרים.
החשדות שלי התחילו לפני כמה שנים למרות שכבר התמחיתי בתחום, לקח לי זמן עד שנפלו אסימונים אחד לאחד.
לפני שפניתי לאבחון קיבלתי ממישהו שלושה כדורי ריטלין.
בפעם הראשונה שבלעתי את הריטלין רציתי להרגיש מה זה.
זה היה משהו שאף פעם קודם לא חוויתי בחיי. כמעט בכיתי כשהבנתי כמה קשה לי לעומת אחרים.
פעם ראשונה בחיים הצלחתי לשבת חמש שעות ברצף בלי לקום מהכיסא. הייתי יעילה, הדברים היו מסודרים לי בראש, ידעתי איך לארגן את סדר העבודה, לא קפצתי ממטלה למטלה, בגלל מוסחות ובלבול. המחשבות שלי לא התרוצצו בחוסר סדר, הן היו ממוקדות במה שעשיתי באותו רגע.
ועוד שתי התנסויות שלי עם ריטלין הדהימו אותי איך העולם יכול להיות לעומת העולם שלי במשך כל חיי.
היכולת לארגן את סדר היום, לא להיות מוסחת, להתמקד במה שאני עושה, להבחין בין עיקר לטפל, לנהל את הזמן ביעילות………..
בשנת 2004 פתחתי משרד לאימון לאוכלוסיה עם הפרעות קשב. המשרד, "מרכז אלה", הוקם בקיבוץ גבת. בשנת 2011 פתחנו סניף בתל אביב, בשיתוף עם ד"ר ברוך סטיר, פסיכיאטר מומחה להפרעות קשב אצל מבוגרים. במרכז אלה עובדים היום מאמנים המפוזרים בכל רחבי הארץ.
אימון להפרעות קשב וריכוז–
איך זה בכלל התחיל?
בשלושה העשורים האחרונים אני עוסקת בחינוך.
למדתי וסיימתי בהצטיינות תואר ראשון ותואר שני, והתקדמתי בעבודה עד לתפקיד של מרצה לחינול ולחינוך מיוחד במכללה לחינוך.
כשסיימתי את עבודתי כמרצה במכללה, החלטתי לפנות לאפיקים חדשים ומצמיחים.
הייתה לי תחושה של סיכוי חדש, והרגשה שבפרישתי טמון פוטנציאל לצמיחה והתפתחות.
בעקבות פגישה שהייתה לי עם מאמנת לבעלי הפרעות קשב וריכוז, שפתחה בפני צוהר ראשון אל התחום, קיבלתי תחושה של "וואוו! בדיוק, זה!".
בהיותי בעלת רקע אקדמי בתחום, המעבר להיבט המעשי לא היה מורכב.
הרקע האישי- משפחתי שלי, והרקע המקצועי, היוו את המסגרת המכינה ואת 'החזרות הכלליות' לקראת הקריירה הנוכחית שבה קשרתי את גורלי.
פעמים רבות שאלו אותי מקורביי, מה יש בו, באימון לבעלי הפרעות קשב וריכוז, שמרגש אותי בעוצמות כל כך גבוהות.
בהתחלה לא ידעתי להצביע בדיוק על הדבר המיוחד הזה שבגללו אני שם.
את התשובה קיבלתי ללא מחשבה מאומצת. נוכחתי שבחרתי בעיסוק שמפגיש אותי עם אנשים ובמסע משותף בו אנו צועדים, הם מתחברים אל המקומות הטובים, היפים והחזקים שלהם ומצליחים להתגבר על מחסומים שמציבה להם הפרעת הקשב והריכוז בחייהם. עצם העובדה שאף אני לוקה בהפרעת קשב, מאפשרת לי להבין ברמות העמוקות ביותר את החוויות והקשיים של האנשים שאיתם אני עובדת.
היום אני מבינה שלהיות מאמנת לציבור עם הפרעות קשב וריכוז, משמעו:
להביאם אל נביעה מתוך העוצמות הפנימיות, התמלאות באור, צמיחה, ומעוף אל השמים.
אם יש מישהו שלא היה רוצה להיות במקום כזה, שיקום!
זו החוויה האישית שלי וזוהי אני
שמי זיוה שגיא
יש לי הפרעת קשב – ואני גאה בעצמי ובהפרעה שלי.
לקריאת הכתבה בעיתון "הקיבוץ" לחץ כאן